הדהוד Resonance 

הדהוד Resonance -

לפצח את חוכמת האיילות

עדר איילות מלכך עשב בסוואנה. הרוח נושבת מן האיילות אל תוך העשב, שם רובץ ברדלס. כאשר איילה אחת חשה בסכנה, מייד עובר גל של רעד בעדר, האיילות והצבאים נדרכים כולם. תוך רגע קל יהיו נכונים להימלט, אם הברדלס יחליט לתקוף. חייהן של האיילות תלויים ביכולתן לקבל ולהעביר מסרים גופניים, לא מודעים, המיידעים את שאר העדר על מצבן הפיזי והרגשי - חייהן תלויים ביכולתן להדהד (to resonate).
בתור בעלי חיים אנושיים, לכולנו יכולת הדהוד עם אחרים: אנו מגיבים באופן לא-מודע לסימנים גופניים, למחשבות ולרגשות של אחרים. יכולות אלו חדות בהרבה מאשר תצפיות חיצוניות משום שהן מתרחשות בגופנו שלנו. המיומנויות אליהן אנו נדרשים הן ללמוד לשים לב להדהוד המתרחש בנו כל העת, וללמוד לפרש סימנים אלו כדי ליצור תקשורת טובה יותר. ד"ר מילטון אריקסון ותלמידו ד"ר סטיב גיליגן ביססו חלק ניכר מעבודתם (בעיקר מההבנה האינטואיטיבית שלהם את מטופליהם) על הדהוד.
בעולם הטיפולי תייגו את ההדהוד כ'העברה' ו'העברה חוזרת', ובמסגרות אחרות מיומנות זו נקראת לפעמים אינטואיציה, אמפתיה, כוונון או קריאת מחשבות. אולם הדהוד היא מיומנות ולא רק טכניקה, וככזו היא מצריכה מוכנות אמיתית להרגיש, להיות כנים עם עצמנו - ולתת לאחר לגעת בנו. כדי להיות מסוגלים להדהד, עלינו להיות נוכחים עם כל מחשבותינו, תחושותינו ורגשותינו - וגם עם אלו של המטופל או מטופלת. ומתוך הקשר הזה, האנושיות של שנינו עולה על פני השטח, וזהו רגע הקסם עם פוטנציאל שינוי שאין שני לו.

מעט הרחבה על כישורי הדהוד- Resonance

...היום היה יום בהיר וחם, הראשון מזה זמן רב, וכשהשמש זורחת ומחממת אנגליה מרגישה שמחה יותר. איזה כיף! אני שומע את יצחק פרלמן מנגן את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון שתמיד מרגש אותי מחדש.

לפני כמה שנים פרלמן הופיע בלונדון והלכנו לראות אותו. יצחק פרלמן צלע לו אל הבמה שעון על קב, ונראה קצת חסר אונים כשהוא מגיע לבימת המנצח. אני מוכרח להודות שקצת התאכזבתי. ואז הניח יצחק את הקב, והרים את הכינור וכל גופו השתנה באחת - כאילו משהו בו מתעורר לקראת שמש חדשה וכל ההמיה פסקה - של הקהל ושל התזמורת גם כן.

כשיצחק פרלמן מנגן שוכחים את הנכות שלו. מי שרוצה ללמוד על טראנס, שיקשיב לו מנגן. וחשבתי אז, בקונצרט על מילטון אריקסון. סטיבן גיליגן (מורי ותלמידו של אריקסון) מספר שאנשים תמיד היו קצת מאוכזבים לפגוש במילטון הגדול - איש זקן ועייף בכיסא גלגלים. עד שהישיר מבט אליך ופנה אליך בדברים - ואז שכחת את השיפוטים והאכזבה ונבלעת בים של תחושה שהאיש הזה מכיר אותך באופן אינטימי, ורוצה בטובתך. וידעת שהכול יהיה בסדר.

אבל לא על מילטון רציתי לכתוב, אלא על פרלמן. ולא על נגינתו, אלא על ניצוחו.
פרלמן ניצח לפעמים בעיניים עצומות. כל הנגנים ניגנו בשבילו, ניגנו לכבודו, והוא הרגיש אותם. לפעמים, מן הקהל, היה נדמה שיצחק פרלמן הוא קורא מחשבות, מגיב לנגן בתזמורת לפני שזה עוד הספיק לרצות תגובה, מתקן טעויות לפני שהן נוצרות, מגשר מקצבים עוד לפני שהם יוצאים מהרמוניה.

ושני מורי, סטיבן גיליגן וזילקה ציל, נדמה ששניהם אינם מלמדים פסיכותרפיה והיפנוזה, אלא שהם מכשפים - קוראי מחשבות. איך אתה עושה את זה? רציתי לשאול את יצחק פרלמן שרקד קל רגליים בנהר הניצוח, איך אתה מרגיש את התזמורת שלך ומגיב אל כל נגן ונגנית באופן כל כך מדויק? איך אתם עושים את זה, שאלתי לא פעם את זילקה, את סטיב - והתשובה תמיד הייתה אותה תשובה.
אנחנו לא חושבים, אלא מתמסרים לקשר עם המטופל, אנו מחדדים את תשומת הלב לגופנו שלנו - לתחושות שלנו, למחשבות שלנו, לתמונות שמופיעות בעיני רוחנו.
ובאמת, נראה לי שגם פרלמן עשה דבר דומה, התמסר לתזמורתו - העז להניח לכל אחת ואחד מנגניו לגעת בו, להיות קרוב אליהם ואינטימי איתם. וכשאנחנו מתמסרים לאחר, כשאנחנו לוקחים את הסיכון (להיפגע, להיראות מטופשים, להודות בצורך שלנו בקשר, לטעות) ונמצאים עם אדם אחר - נוכחים ופתוחים לקשר, משהו מיוחד קורה שם.
איכשהו, מתוך קשר אנו מסוגלים יותר 'לחוש' את האחר בגופנו. התקשורת הלא-מילולית שלנו הופכת עשירה יותר, המחשבות שלנו - כיצורים חברתיים - קשורות גם לאחר. מתוך החיבור לאחר אנו נפתחים ל'מרחב תקשורת' שמכיל אותי ואותך. אם תדמיינו לרגע ארוחת ערב אינטימית עם אהוב או אהובה, והתחושה שמלווה קשר כזה שהאחר 'קולט' אותנו באופן אינטואיטיבי, שמשהו מיוחד קורה בינינו, תבינו על מה אני מדבר.
התחושה הזו, שנמצאת בבסיס כל מבנה חברתי (ולא רק של בני האדם, אלא גם יונקים אחרים) נקראת בתחום הפסיכותרפיה הדהוד (resonance). אמפתיה (היכולת לחוש מה האחר מרגיש) היא סוג מסיים של הדהוד, ומטפלים מוכשרים - כמו מילטון אריקסון, סטיבן גיליגן וזילקה ציל, מאמנים ומחדדים את יכולת ההדהוד שלהם.
בנסיעות רכבת ללונדון (אני גר בעיירה מחוץ ללונדון ונוסע לעבוד בלונדון פעמיים בשבוע) אני מתאמן לפעמים על הדהוד. אני יושב וממרכז את עצמי - מנסה להיות מודע למחשבותיי ותחושותיי, לתמונות ושיחות פנימיות, לרגשות וזיכרונות. אני מנסה לנתק את עצמי לגמרי מסביבתי. ואז אני חוזר. אני בוחר מישהו שיושב לידי ומרשה לעצמי להיות בקשר איתו - לא לומר שום דבר, או לנעוץ עיניים, אלא פשוט להפנות את תשומת הלב והכוונה אליו או אליה. ואז, שוב, אני חוזר ושם לב לתחושותיי ומחשבותיי - האם הן השתנו? אני מניח (כפי שגרגורי בייטסון לימד את אריקסון) שמחשבות 'חדשות' יכולות להצביע לא רק עלי - אלא גם על משהו שמתרחש בינינו, על משהו שקורה לאיש הזה - שאיני מכיר, שיושב לידי ברכבת. לפעמים אני מביט בזו שלצידי ופתאום מגרד לי האף - רגע אחר כך היא מתעטשת. לפעמים צער עמוק עוטף אותי ובאמת עיני האיש שלידי נראות דומעות.
זו גם דרך מרכזית בה אני עובד עם מטופלים, אני נפתח אל הקשר - ומרגיש מה קורה בתוכי. כשתחושה חזקה מופיעה - אני בודק אותה עם המטופל. התחושות הן אמיתיות תמיד, רלוונטיות תמיד. הפרשנות שאני נותן להן אינה נכונה תמיד - וכוונון יכולת ההדהוד היא מיומנות שדורשת מחויבות ואימון. אבל עם הזמן, יכולת ההדהוד שלי מתחזקת. אני לומד לזהות 'צבעים וטעמים' של רגשות ומחשבות. אני לומד לסמוך על המידע שהגוף שלי נותן לי, ולהטיל ספק בפרשנויות - תמיד עדיף לבדוק.
כך אני מזהה, פעמים רבות, מטופלות בולמיות. הן נכנסות לחדר הטיפולים ומתיישבות, ואני מרגיש שמן ומכוער, ולפעמים חש אפילו בטעם של קיא. זוהי לא מתנה משמיים, לא קריאת מחשבות, זהו לא קסם - זוהי מיומנות של קשר, מיומנות שאפשר (ורצוי) לפתח. מיומנות שמוסיפה לכל אדם העובד עם אנשים עומק תקשורתי מורגש.
כדי ללמוד להדהד עלינו ללמוד להעניק תשומת לב אמיתית לגופנו, לנשימתנו. היכולת 'לבוא הביתה' אל עצמנו היא מרכזית. לפני שפרלמן מביט בתזמורת הוא עוצם עיניים, ואני מוכן להישבע שהוא בטראנס. עלינו להיות מוכנים להתחבר לאחר - ולהרשות לתחושות ומחשבות שלו או שלה לגעת בנו (גם אם זה לא נעים), ולשם כך - דרושה מוכנות להתמסר, להיות אנושיים, להתחבר.
בעלי חיים מהדהדים בקלות. הם לא מדברים, והיכולת להגיב למצבים חיצוניים במהירות ודיוק קובעת פעמים רבות אם החיה תחייה או תמות. אפילו חיות מחמד מהדהדות באופן טבעי ומדויק. לא משנה כמה נרמה את בן-זוגנו, כלבנו ידע כשאנחנו מצוברחים. חיות הנמצאות בסכנת חיים הן מומחיות להדהוד. די לאיילה אחת לחוש בתזוזת הנמר כדי שגל של רעד ומוכנות לברוח ישטוף את כל העדר. אני מאמין שהיכולת להדהד, זוהי חוכמת האיילות, היא אחד המרכיבים החשובים ביותר, ובעלי יכולת ההשפעה הגדולה ביותר, בתקשורת בין אישית.
בדצמבר, אעביר סדנה בת יומיים בנושא הדהוד במרכז צביאלי-רייס. קראנו לה 'לפצח את חוכמת האיילות' ואני בטוח שנלמד להעריך ולהתפעל מהיכולות ההדהוד החבויות בנו. יכולת הדהוד טובה היא הכרחית למצוינות תקשורתית. יצחק פרלמן לא היה יכול לנצח כפי שהוא מנצח בלעדיה, מילטון אריקסון לא היה מטפל דגול כל כך ללא יכולת ההדהוד שלו. ביל קלינטון לא היה הופך לנשיא אלמלא יכולתו המדהימה להגיב - ו'להרגיש' איפה בן-שיחו נמצא. אנשי מכירות, פרסומאים ופוליטיקאים כולם זקוקים ליכולת הדהוד. הסדנה הזו תעניק כלים ליישום בתחומים רבים, אך תתמקד בעיקר בטיפול, הוראה ואימון - איך להשתמש בהדהוד כדי לעזור לאחר למצוא את הדרך הביתה. זוהי לא טכניקה שאפשר ללמוד תוך רגע, אלא מיומנות הדורשת השקעת זמן, ואימון.
נזכרתי בסיפור על יצחק פרלמן בנערותו, שאבד ברחובות ניו-יורק בדרך להופעה. נואש, הוא פנה לאיש זקן שישב על ספסל ושאל בדחיפות "סלח לי אדוני, איך אני מגיע לקרנגי הול". האיש ענה לו: "פשוט מאוד, בחורי הצעיר, תתאמן תתאמן ותתאמן".
אסף רולף-בן שחר מטפל בלונדון וסיינט אולבאנס, כותב ומלמד באנגליה, ישראל ובעולם.